"אתה ממש נחמד, אבל..." 

שבוע אחרי עוד דייט כושל, ישבתי במשרד וניסיתי להתרכז במאזן של לקוח שמעולם לא שמע על היגיון חשבונאי, כשהטלפון צלצל. "אריאל?" רבקה הייתה על הקו. רבקה היא שדכנית. אמא לחמישה, גרה בגבעת שמואל, ולפי איך שתיארה את עצמה היא "זוכרת פרטים" ובעלת "עין לשידוכים מוצלחים". העין הזו טרם הוכיחה את עצמה במקרה שלי, אבל אני מלא תקווה שהיא החליפה אותה בינתיים. "שלום רבקה", אמרתי בטון אנמי. "יש לי חדשות!", היא הכריזה בהתלהבות של ילד שבישרו לו על שיעור חופשי. "הייתה אצלי אתמול דנה. בחורה נהדרת. בת 28, מורה לאנגלית, משפחה מצוינת מרמת בית-שמש. יפה, חכמה, דתייה כמו שאתה מחפש". "נשמע מעניין", אמרתי. "היא בדיוק הטיפוס שלך". תהיתי מה בדיוק רבקה חושבת שהוא הטיפוס שלי, כי מעולם לא אמרתי לה. אבל לפי ההצעות האחרונות שהרעיפה עליי, אני כנראה גבר עם המון סבלנות. המון. שאלתי אותה שאלה או שתיים נוספות, ואז היא הכתיבה לי את המספר. כתבתי אותו על דף עם עשרות מספרים אחרים. הדף הזה הוא כמו בית קברות של תקוות מתות. בכל פעם שאני מקבל מספר, אני מתפלל לקב"ה שהתקוות יעברו למצב של תחיית המתים והוא ישלח לי בקרוב את הנכונה. אני עדיין לא מיואש. עדיין. התקשרתי לדנה. קבענו. בסוף השיחה היא שאלה איך היא תזהה אותי, אמרתי לה: "בחור בגובה בינוני, שיער חום, עיניים טובות". חיכיתי לשמוע אם קלטה את הבדיחה. היא לא. דנה הגיעה לבית הקפה וזיהתה אותי בקלות. כנראה לפי העיניים הטובות. הזמנו קפה, התחלנו לדבר. ואז קרה משהו מוזר. באמצע המשפט הראשון שלה תפסתי את עצמי. ידעתי מה היא הולכת לשאול, וידעתי מה אני הולך לענות. ידעתי שאחרי "מה אתה עושה?" יבוא "מה אתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי", ואחרי זה "איזה סוג ספרים אתה מעדיף?" ואחרי זה יגיע הרגע שבו אני מחליט אם להזכיר את עניין המטאורולוגיה או מחכה לדייט שני. "אתה אוהב לעסוק בהנהלת חשבונות?" היא שאלה. "אוהב זה מילה חזקה", חייכתי. "אבל זה מרגיע. יש משהו נחמד בזה שהמספרים תמיד מסתדרים בסוף, והם לא מציקים". "בניגוד לחיים האמיתיים?" "בדיוק". שמעתי את עצמי אומר "בדיוק", וזכרתי שאמרתי את המילה הזו בדייט עם חנית, עם רונה, עם שרון, ועם לפחות עשר אחרות. אותה שאלה, אותה תשובה, אותו חיוך. הפכתי למכונת דייטים. מישהי לוחצת על כפתור, ואני פולט את אותן תשובות עייפות כמו מערכת ניתוב שיחות בביטוח לאומי שלא מובילה לשום מקום. דנה הייתה נחמדה. באמת. סיפרה על התלמידים שלה בצורה חמה, צחקה, לא בדקה את הטלפון שלה. אולי בעצם פעם אחת, ורק לשתי דקות. או שלוש. אבל אחרי שעה כבר ידעתי שזה לא זה, וגם היא ידעה: ראיתי איך היא מביטה בשעון. ואז, שנייה לפני שזרקתי את משפט הנימוסים האחרון שיסגור את הסיפור, היא אמרה: "אריאל, אני רוצה להגיד לך משהו". "כן?" "חששתי קצת לפני הפגישה, כי רבקה אמרה לי שאתה בררן". "רבקה אמרה לך את זה?" "היא אמרה שאתה בררן, אבל חמוד, ושאני בדיוק מה שאתה צריך, כי אני שקטה ונעימה ולא מאיימת". יפה. רבקה שיווקה אותי כחיית מחמד. "ומה עוד היא אמרה?" דנה היססה. "שלא אדבר על הנושא". "איזה נושא?" "שאני עדיין גרה עם ההורים". "את בת 28 וגרה עם ההורים? זה בסדר, הרבה אנשים..." "ושההורים שלי יגורו איתנו אחרי החתונה". ??? העיניים שלי נפערו כל כך חזק עד שדנה כנראה נבהלה והתחילה להסביר. "אמא שלי חולה. היא לא יכולה בלעדיי. אני לא מוכנה לעזוב אותה. זה תנאי שלי". ישבתי שם ולא ידעתי מה לומר. דנה היא ממש אחלה, אבל רבקה, שנשבעה שהיא "זוכרת פרטים", שכחה לציין את הפרט הקטן הזה: אני מתחתן עם בחורה ומקבל חמות כבונוס צמוד. שתיים במחיר אחת. "דנה, אני ממש מעריך אותך שסיפרת לי על הדבר הקטן הזה". "אבל?" "אני צריך לחשוב". נפרדנו בחיוך. זה היה חיוך אמיתי דווקא, כי ברגע שהיא דיברה על חמותי הצמודה לעתיד, הדייט הפך ממופע נימוסים לשיחה בין שני בני אדם. בדרך הביתה חשבתי על רבקה. על הדרך שבה שדכניות מסדרות את הסחורה - עגבניות יפות למעלה, ומה שנמצא מתחת - הקונה יגלה לבד. חשבתי על 188 הדייטיות שלי, ושאלתי את עצמי כמה פעמים עוד אשמע "יש לי משהו להגיד לך" שיחתום עוד סיפור. מיד כשנכנסתי הביתה יצאתי למרפסת לנשום. הבטתי קדימה. הלילה היה חשוך ושקט, וממקום לא ידוע מתוך הבטן עלתה מחשבה: אולי הבעיה היא לא הבחורות. הבעיה היא אני. כבר לא מרגיש כלום. אפילו לא אכזבה. רק מנגנון שחוזר על עצמו ובסוף כנראה יתפגר. אולי דייטית 200 תהיה מיוחדת. מספר עגול. זה חייב להביא מזל. או שאולי אני פשוט אמשיך לכתוב את אותו משפט עד דייטית 300, אם אשרוד עד אז. אוי, שוב ההומור השחור שלי. לילה טוב יומן.